Parashat HaShavua - פרשת השבוע

Pinjas - פנחס

Recopilacion de textos y comentarios: Tzi Entenberg

-----------------------------------------------------------------------

El Capitulo XXVII del Sefer Bemidbar Sinai (Libro de Números) nos cuenta acerca de cinco muchachas,hijas de Tzlofjad que traen un problema, no espiritual ni teológico. La causa que las angustia es terrenal, tierras y bienes materiales que quedaron después de la muerte del padre, Tzlofjad. La Tora nos relata sus nombres: Majlah, Noah, Joglah, Milkah y Tirtsah. Estas hijas vienen a reclamar por sus derechos de herencia. Si no quedaron hijos, ellas quieren heredar la parcela de tierra de su padre. Ellas dicen:..."Por que ha de ser disminuido el nombre de nuestro padre dentro de su familia, porque no tiene un hijo?.! Danos una propiedad entre los hermanos de nuestro padre!". Hay quienes comentan al respecto: !Que osadía!, !que lenguaje firme y preciso!. Moshe no sabe que responderles. La ley estaba prevista para determinados casos, no para este. Este era novedoso e inédito. Moshe plantea el tema delante de D's. Y D's le responde: "Es cierto lo que hablan las hijas de Tzlofjad. Has de darles una propiedad entre los hermanos de su padre, y trasladaras la heredad de su padre a ellas". Y sobre este caso particular se legislo la ley general.

Que aprendemos? 1) la osadía de estas cinco muchacha para reclamar sus derechos, 2) la humildad de Moshe. Cuando no sabe, pregunta. 3) la grandeza de D's que atiende el justo reclamo humano y le da la razón. 4) la ley se hace a base de la realidad y de sus problemas. Hay otro aspecto que deseo rescatar. Ellas no hablan en privado. Lo hacen delante de todos los responsables del pueblo. Quieren ser oídas por todos y lo plantean públicamente, en alta voz. Es de valorar esta actitud, no le parece? .

פרק כז של ספר במדבר סיני מספר על חמש נערות, בנות צלפחד המביאות בעיה, לא רוחנית ולא תיאולוגיות. הגורם למצוקתן הוא גורם ארצי, אדמות ורכוש שנשארו אחרי מות אביהן, צלפחד. התורה מספרת לנו את שמותיהם: מַחְלָה, נעָֹה, חְָגְלָה, מִלְכָה וְתִרְצָה. בנות אלה באות לתבוע על זכויות הירושה שלהן. אם אין
בנים זכרים, הן רוצות לרשת את חלקת האדמה מאביהן. הן אומרות לָמָה יִגָרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְפַחְתּוֹ כִי אֵׁין לוֹ בֵׁן תְּנָה-לָנוּ אֲחֺזָה בְתוֹךְ אֲחֵׁי אָבִינו". יש כמה פרשנים שאומרים: איזו חוצפה איזו שפה מדויקת!. משה לא יודע מה לומר להן. החוק נקבע למקרים מסוימים, אך לא למקרה הזה. זה היה חסר תקדים. משה מעלה את הסוגיה מול ה'. וה' עונה לו: " כֵן בְנוֹת צְלָפְחָד דבְֹרתֹ נָתןֹ תִּתֵּׁן לָהֶם אֲחֺזַת נַחֲלָה בְתוֹךְ אֲחֵׁי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" ועל פי המקרה הספציפי הזה נקבע הדין הכללי. מה אנחנו לומדים: את החוצפה של חמשת הבנות לתבוע, את זכויותיהן, הענווה של משה. כאשר הוא לא יודע, שואל. גדולתו של ה' המקשיב לתלונה הצודקת של בני האדם ומזכה אותו ה. חוק מבוסס על המציאות ובעיותיה
יש היבט נוסף שאני רוצה להביא. הן לא מדברות בפרטיות. הן מדברות לפני כל האחראים בעם. רוצות להישמע על ידי כולם ומביעות את עצמן בפומבי, בקול רם. יש להעריך גישה זו, נכון